"אנחנו, הדרום אמריקאים, משחקים במונדיאל בדרך בה כל נבחרת צריכה לשחק", התגאה אז מאמן נבחרת ארגנטינה, דייגו מראדונה. "אנחנו משחקים כדי לתקוף, כדי לנצח. נבחרות כמו ברזיל וארגנטינה תמיד יהיו במרכז העניינים, אבל כרגע גם אורוגוואי וצ'ילה מראות לעולם שהן בחיים, אולי יותר מאי פעם", הוסיף כוכב העבר הצ'ילאני, איבן סמוראנו ואילו מאמן נבחרת אורוגוואי, אוסקר טבארס, סיכם: "זה הכול עניין של תרבות כדורגל והיסטוריה".
במשך ארבעה ימים בקיץ 2010, דרום אמריקה כולה נכנסה לאופוריה. ב-29 ביוני פראגוואי הצליחה לעבור את יפן בתום דו קרב פנדלים וסגרה את תמונת רבעי הגמר במונדיאל. הפראגוואים מול ספרד, ארגנטינה נגד גרמניה, ברזיל מול הולנד ואורוגוואי פוגשת את גאנה. ארבע נבחרות דרום אמריקאיות בין שמונה הגדולות בעולם, לראשונה בהיסטוריה. וכולן היו יכולות להעפיל אל חצי הגמר ולהשלים את ההשתלטות על העולם.
אלא שזה לא קרה. כאמור, האופוריה החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. ב-2 וב-3 ביולי, בזו אחר זו, נפלו שלוש מאותן נבחרות מול היריבות האירופאיות שלהן ורק אורוגוואי צלחה את רבע הגמר, וגם זה קרה בזכות היד של לואיס סוארס והמון מזל. החגיגה הפכה לאכזבה, אבל גם לתקווה שבפעם הבאה היבשת הלטינית תוכל לעשות עוד קפיצה קדימה. הפעם הבאה הזו מגיעה עכשיו, עם המונדיאל שייצא לדרך בדרום אמריקה עצמה, לראשונה מזה 36 שנים ומאיים להפוך למונדיאל הביתי לא רק של ברזיל, אלא גם של הנבחרות ה"קטנות" יותר של היבשת. קולומביה, אורוגוואי, צ'ילה ואפילו אקוודור מגיעות בשיאן וחולמות לנצל את הסיטואציה, את הקהל שילווה אותן (על פי העדכון האחרון של פיפ"א, יותר מ-50 אלף ארגנטינאים, קולומביאנים וצ'ילאנים כבר קנו כרטיסים למשחקי הנבחרות שלהם), את האקלים שהן רגילות אליו, את כל המשתנים מסביב, כדי לייצר מונדיאל דרום אמריקאי מוחלט.