- לתגובות
- הדפס
- שלח לחבר
- שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק- שתף
כשתושבי בואנוס איירס רוצים להמיר את הפסו המקומי שבו אינם בוטחים בדולרים מהימנים, הם הולכים לקואבה - משרד שמתפקד כחלון ראווה לשוק משגשג של מטבע לא חוקי. בקואבה אחת ליד רחוב פלורידה, מדרחוב בלבה של העיר, ערימות של פסו מעסקות קודמות מונחות על שולחן. הבלדר מתכונן לקחת את ערימות השטרות לכספות.
הקואבה הקטנה ביותר מטפלת בעסקות בשווי 50–75 אלף דולר ביום. פחד מאינפלציה ומפיחות נוסף של הפסו, שנפל ביותר מ–20% בינואר, מותיר את הביקוש לדולרים גבוה. יש מעט דרכים טובות כל כך לעשות כסף. "ארגנטינה המודרנית אינה מציעה מה שאפשר להגדיר כקריירה מוסדית", אומר בעליה של אחת הקואבות. הבלדרים הנושאים את חבילות השטרות ברחבי בואנוס איירס חולפים על פני בניינים כמו תיאטרון קולון, בית האופרה שנפתח ב–1908, ותחנת הרכבת רטירו, שבנייתה הושלמה ב–1915. אלה סמלים לתקופת הבל אפוק ("העידן היפה", תקופת השגשוג של סוף המאה ה–19 ועד מלחמת העולם הראשונה) של ארגנטינה, שבה יכלה לטעון לתואר ארץ ההזדמנויות האמיתית של העולם.
ב–43 השנים עד 1914 צמח התמ"ג של ארגנטינה בקצב שנתי ממוצע של 6% - הגבוה בעולם באותה התקופה. ארגנטינה היתה מגנט למהגרים אירופאים, שנהרו אליה כדי למצוא עבודה בחבל הפמפס הפורה, שבו יבולים ובקר דחפו את צמיחת ארגנטינה. ב–1914 הורכבה מחצית מאוכלוסיית בואנוס איירס מתושבים שנולדו במדינות זרות. המדינה דורגה בין עשר העשירות בעולם, אחרי מדינות כמו אוסטרליה, בריטניה וארה"ב ולפני צרפת, גרמניה ואיטליה. ההכנסה לנפש היתה 92% מהממוצע של 16 הכלכלות העשירות. ממעמד זה, ארגנטינה הביטה בהתנשאות על שכנותיה: אוכלוסיית ברזיל היתה ענייה ב–75%.
זה היה השיא, וממנו ארגנטינה רק הידרדרה. אף שהיו לה תקופות של צמיחה מהירה במאה השנים האחרונות - בייחוד בזמן הזינוק במחירי הסחורות בעשר השנים האחרונות - ואוכלוסייתה נותרה עשירה מרוב הלטינו־אמריקאים, מעמדה כאחת הכלכלות הנמרצות בעולם הוא זיכרון רחוק. ההכנסה של ארגנטינה לנפש היא כיום 43% בלבד מאותן 16 כלכלות עשירות. היא מפגרת אחרי צ'ילה ואורוגוואי שכנותיה. הסימפטומים הפוליטיים של דעיכה ברורים גם הם. ארגנטינה נהנתה מיציבות בעידן שלפני המלחמה, אך מאז ההיסטוריה שלה סומנה על ידי שורת הפיכות צבאיות. הראשונה הגיעה ב–1930. אחרות התרחשו ב–1943, 1955, 1962, 1966 ו–1976. ב–1989 צוינה הפעם הראשונה מזה 60 שנה שנשיא אזרחי העניק את מושכות השלטון ליורש שנבחר בבחירות.
עברו יותר מ–30 שנה מסוף הדיקטטורה הצבאית, אך הדמוקרטיה עדיין לא הובילה ליציבות. ארגנטינאים מתארים את השינויים בשלושת העשורים האחרונים כמטוטלת: ממדיניות כלכלית רופפת בשנות ה–80 לליברליזציה בתמיכה אמריקאית בשנות ה–90 ובחזרה לרסן הדוק תחת נשיאותו של נסטור קירשנר וכעת של אלמנתו, כריסטינה פרננדס דה קירשנר. בפועל, ארגנטינה סבלה מזעזועים חוזרים ונשנים בכלכלתה - תקופות המיתון החוזר בשנות ה–70 וה–80, היפר־האינפלציה ב–1989–1990, המשבר הכלכלי ב–2001 וכעת האפשרות למשבר נוסף שיגיע. ארגנטינה רחוקה מהטלטלה של 2001, אך השילוב כיום של עליית מחירים, לחצים על השכר וחוסר האמון בפסו - מעלה אסוציאציות לא נעימות מהעבר.
גם בזירה הבינלאומית ארגנטינה איבדה את דרכה. השווקים הגלובליים נסגרו בפניה, אף שהיא מנהלת מגעים לפריסה מחדש של חובותיה עם הנושים הבינלאומיים של מועדון פריז, קבוצה לא רשמית של 19 הכלכלות הגדולות בעולם. ברזיל, לא בדיוק דוגמה ומופת לסחר חופשי, לוחצת על ארגנטינה לפתוח את גבולותיה. בעבר המצב היה הפוך. "רק אנשים כל כך מתוחכמים יכולים ליצור בלגן כל כך גדול", אומרת בדיחה ברזילאית על חשבונם של הארגנטינאים המתנשאים.
100 שנה של חוסר יעילות
דעיכתה הדרמטית של ארגנטינה העלתה תמיהות בקרב כלכלנים במשך שנים ארוכות. סימון קונאץ, חתן פרס נובל, ידוע כמי שאמר כי "יש ארבעה סוגים של מדינות בעולם: מפותחות, לא מפותחות, יפן וארגנטינה". מאז הצליחו מדינות נוספות להעתיק את התיעוש המהיר של יפן, אך ארגנטינה נותרת בסיווג משלה. אין מחסור במועמדים לנקודות המפנה האלה. תחילה היה גל ההדף ממלחמת העולם הראשונה והמיתון הכלכלי שפגעו בכלכלה הפתוחה, או ההפיכה של 1930, או הנייטרליות של ארגנטינה במלחמת העולם השנייה, שגררה מתיחות עם ארה"ב, מעצמת־העל החדשה. והיתה גם עלייתו לשלטון ב–1946 של חואן דומינגו פרון, הדמות שהתנשאה מעל כולם בארגנטינה של המאה ה–20. אחרים סבורים שהמצב באמת הידרדר בין 1975 ל–1990.
אף תיאוריה אינה פותרת את החידה. "אם אדם נפגע מ–700 אלף כדורים, קשה לדעת מה הכדור האחד שהרג אותו", אומר רפאל די טלה, שערך ספר שייצא בקרוב על דעיכת ארגנטינה. ואולם שלושה גורמים עמוקים עוזרים להסביר את נפילתה. ראשית, ארגנטינה אולי היתה מדינה עשירה לפני 100 שנה, אך היא לא היתה מודרנית. זה הקשה על הסתגלותה כשהזעזועים החיצוניים פגעו בה. התיאוריה השנייה מדגישה את החלק של מדיניות הסחר. שלישית, כשהיא נדרשה להשתנות, בארגנטינה לא היו מוסדות שיכלו ליצור מדיניות מוצלחת.
ההסבר הראשון מתמקד בכך שארגנטינה היתה עשירה ב–1914 בגלל הסחורות שלה. הבסיס התעשייתי שלה התפתח בצורה חלשה. פיליפה קמפנטה ואדוארד גלייזר מאוניברסיטת הרווארד השוו את בואנוס איירס של לפני מלחמת העולם הראשונה לשיקגו, עיר גדולה נוספת שריכזה משלוחי בשר ודגנים. הם מצאו שבעוד ששיעור יודעי קרוא וכתוב בשיקגו היה 95% ב–1895, השיעור בבואנוס איירס היה קטן מ–75%.
בעלי הקרקעות שעשו את ארגנטינה עשירה לא ממש טרחו לשפר את רמת ההשכלה בה: כוח עבודה זול הוא מה שהיה חשוב. הגישה הזו נמשכה בשנות ה–40, כשארגנטינה היתה בעלת השיעור הגבוה בעולם של תלמידים בבית ספר יסודי, אך בעלת שיעור מהנמוכים ביותר של תלמידי תיכון. מערכת החינוך התיכונית חשובה כדי ליצור תחושה של אזרחות, אומר אקסל ריבאס ממכון המחקר CIPPEC.
ואולם רק בני האליטה היו חייבים להיות משכילים. ללא מערכת חינוך טובה, ארגנטינה התקשתה ליצור תעשיות תחרותיות. היא נהנתה מהטכנולוגיה בתקופת הבל אפוק. מסילות הרכבת עשו מהפכה בכלכלת ענף החקלאות ומשלוח מוצרים בקירור איפשר יצוא בשר בהיקפים חסרי תקדים: בין 1900 ל–1916 יצוא הבשר הקפוא של ארגנטינה זינק מ–26 אלף טונה ל–411 אלף טונה בשנה. ואולם ארגנטינה בעיקר צרכה טכנולוגיה מחו"ל במקום להמציא אותה במו ידיה.
חדשנות טכנולוגית זקוקה לא רק לאנשים משכילים אלא גם לגישה לכסף. תור הזהב של ארגנטינה מומן ברובו בכסף זר. מחצית מהון המניות של המדינה הוחזקה בידיים זרות ב–1913 - מה שחשף אותה עוד יותר לזעזועים חיצוניים. רמות נמוכות של חיסכון מקומי יכולות להיות מנומקות באמצעות דמוגרפיה: מספרים גדולים של מהגרים עם ילדים התלויים בהם הוציאו כסף במקום לחסוך אותו.
באשר לסחר, מלחמת העולם הראשונה פגעה בסחר של ארגנטינה ובהשקעה בה. השפל הגדול הרס את מערכת הסחר החופשי שעליו התבססה ארגנטינה להצלחתה. היא העלתה את המכסים על יבוא מממוצע של 16.7% ב–1930 ל–28.7% ב–1933. ארגנטינה היתה תלויה ביצוא לצמיחה. כשמערכת הסחר החופשי קרסה, היא נפגעה. ואולם אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהעולם העשיר החל לחזור בהדרגה לסחר חופשי עם המשא ומתן על הסכם כללי לסחר ומכסים ב–1947, ארגנטינה נהפכה לכלכלה סגורה יותר - והיא המשיכה לנוע בכיוון זה תחת פרון. ב–1946 הוקם מוסד ממשלתי שיועד לשלוט בסחר הבינלאומי, מדיניות קיימת של תחליפים מקומיים למוצרי יבוא העמיקה, והסחר כשיעור מהתמ"ג המשיך ליפול.
למדיניות האוטרקית הזו יש שורשים עמוקים. רבים ראו באינטרסים של יצוא הבשר של ארגנטינה כאלה המתנגשים באינטרסים של העובדים. מחירי בשר גבוהים פירושם רווחים גדולים לחוואים אך קיבות מצומקות לארגנטינאים מן היישוב. גבולות פתוחים הגדילו את חלקם של החוואים אך הגבירו את התחרות מבחוץ לתעשייה המקומית. קרקעות חבל הפמפס חולקו באופן שוויוני פחות מבארה"ב או אוסטרליה: ההכנסה של המאיון העליון של ארגנטינה היתה בעלת מתאם חזק עם יצואני היבולים והמשק החי. ככל שהאוכלוסייה העירונית ממעמד פועלים גדלה, כך גם הרגישות הציבורית להבטחת פרון לתמוך בתעשייה ולחזק את זכויות העובדים.
היו תקופות של ליברליזציה מאז, אבל מדיניות ההתערבות הממשלתית שמרה על כוחה. "שליש מהמדינה - תעשיית הסחורות, מהנדסים ותעשיות מקומיות כמו יין ותיירות - מוכן לתחרות", אומר סרג'יו ברנשטיין, פרשן פוליטי. "שני שלישים אינם".
הפיצול בין חוואים ועובדים נשמר. מס כבד על יצוא יבולים מאפשר למדינה לכסות על יתרות ההון הזר המדולדלות שלה; הגבלות על יצוא חיטה יוצרות עודפים שמורידים את המחירים בשוק המקומי. ואולם הם גם מניאים את החוואים מלשתול גידולים חדשים, וזה מאפשר למדינות אחרות לגנוב נתח שוק. העיוותים כתוצאה ממדיניות ההתערבות הממשלתית קיבלו ביטוי בשפע בעידן קירשנר: לפי משרד החקלאות האמריקאי, ארה"ב היתה היצואנית הרביעית בגודלה של חיטה ב–2006. עד 2013 היא נפלה למקום העשירי.
"המודל הארגנטינאי של לפני 100 שנה - יצר ככל שאתה יכול - הוא זה שאחרים כעת מיישמים", מציין לואיס מיגל אצ'וורה, נשיא הלובי של חקלאי ארגנטינה. לשם השוואה, אוסטרליה, שגם היא היתה תלויה ביצוא סחורות, הצליחה לגוון יותר את כלכלתה וצמחה מהר יותר. אחד הגורמים החשובים היו המוסדות הנדרשים לאיזון אינטרסים מתחרים: דמוקרטיה שבה מעמד העובדים מיוצג, מערכת הכשרת עובדים מתמחים ומועצת מכסים עצמאית שייעצה לממשלה בענייני סחר. בארגנטינה לא התפתח מערך פוליטי כזה.
ההפרעות הבלתי פוסקות לדמוקרטיה אינן הביטוי היחיד לחולשת המוסדות בארגנטינה. בית המשפט העליון עבר שינויים כמה פעמים מאז שפרון החליף את הנציגים בו ב–1946. לנשיאי ארגנטינה יש נטייה להתעסק עם החוקה כדי לאפשר לעצמם לכהן יותר קדנציות: פרננדס עשתה דרך דומה לפני שתוצאות אמצע קדנציה עגומות ב–2013 החלישו את מעמדה.
זכויות הקניין אינן בטוחות: רפסול, החברה הספרדית ששלטה בחברת הנפט הארגנטינית YPF, יכולה להעיד על כך לאחר שהנתח שלה ב–YPF הולאם ב–2012. בסטטיסטיקות ממשלתיות לא ניתן לבטוח: ארגנטינה היתה צפויה לחשוף השבוע נתוני אינפלציה חדשים במטרה להימנע מגינוי של קרן המטבע הבינלאומית (IMF), בעקבות הערכות קודמות שכנראה המעיטו באופן פראי ברמת האינפלציה. תקציבים יכולים להשתנות לפי רצון ראש המשרד. רוברטו לבנייה, לשעבר שר הכלכלה, טוען כי יש לדרוש אישור של הפרלמנט כדי לבצע שינויים תקציביים.
מה יכול להציל את ארגנטינה
במאה הקרובה, ארגנטינה חייבת קודם כל לצאת מהבלגן שלה. הבנק המרכזי יהיה חייב לבצע הידוק נוסף של המדיניות המוניטרית, לאחר שכבר העלה את הריבית במטרה למנוע פיחות נוסף בפסו, שהיה עלול לתדלק את האינפלציה. הריבית נותרה שלילית במונחים ריאליים. מגעים קרובים על שכר העובדים ישמשו מבחן לעד כמה הממשלה רצינית לגבי השליטה בהוצאותיה.
הנשיאה פרננדס בוודאי תמשיך לחוות קשיים עד הבחירות לנשיאות ב–2015, שלתקוות האופטימיסטים יביאו למפנה. טלטלה כלכלית לפני הבחירות עלולה לערער את האמון בגישה הפרוניסטית של מפלגתה. ואולם פרוניזם הוא גישת פלסטיק פוליטית בכל מובן, שמסוגלת ליישם הן צעדי מדיניות ניאו־ליברליים כפי שנקט קרלוס מנם בשנות ה–90 והן מדיניות חלוקה מחדש של העושר של הקירשנרים. הרעיון של מפלגה שמשלמת את המחיר על מדיניות גרועה לא חל במדינה הזו.
הסתכלות לטווח קצר היא חלק בלתי נפרד מהשיטה הזו. הכסף מרוכז באמצע, והדרך לעוצמה עוברת בסובסידיות ובזבוזים. הקירשנרים אינם הראשונים, אף שהפכו עודף תקציבי של 2% מהתמ"ג ב–2005 לגירעון של כ–2% ב–2013. הראייה לטווח קצר מבדילה את ארגנטינה ממדינות אחרות באזור שסבלו מכשל מוסדי. צ'ילה סבלה מדיקטטורה צבאית קטסטרופלית, אך ביצעה רפורמות ארוכות טווח. מפלגת המהפכה המוסדית של מקסיקו שלטה לאורך רוב המאה ה–20.
לארגנטינה יהיה דרוש מנהיג יוצא דופן כדי לשנות את מוסדותיה - בייחוד אם שגשוג נוסף בענף הסחורות יפחית את הלחצים לרפורמות. אזור ואקה מוארטה ("פרה מתה" בספרדית) במדינה נחשב לשלישי בגודלו בעולם של פצלי נפט. אם ארגנטינה תצליח למשוך הון זר, הכסף יוכל להתחיל לזרום בתוך עשור. "ואקה מוארטה מעניק לנו יכולת אדירה להתאושש והזדמנות אדירה לעשות טעויות", אומר לבנייה.
הארגנטינאים עצמם חייבים גם הם להשתנות. מדיניות החלוקה מחדש של הזוג קירשנר סייעה לעניים, אך הטבות כמו סובסידיות אנרגיה ניתנו לאנשים שלא באמת זקוקים להם. שכנוע האוכלוסייה לאמץ גישה של סבל חיוני יהיה משימה קשה. זה בחלקו משום שהניסיון של שנות ה–90 עירער את האמון של ארגנטינאים רבים ברפורמות של ליברליזציה. ואולם גם משום שרפורמה מחייבת אותם להתעמת עם הדעיכה חסרת התקדים של המדינה. אף מדינה אחרת לא הגיעה כה קרוב להצטרף לעולם העשיר - רק כדי לסגת חזרה. ההבנה של למה זה קרה היא הצעד הראשון לעתיד טוב יותר.
Open all references in tabs: [1 - 3]